א. א סמ״ג מצוות עשה רכ״ז
(1) 
מָה חַג הַמַּצּוֹת אטָעוּן לִינָה אַף חַג הַסּוּכּוֹת טָעוּן לִינָה.
מָה חַג הַמַּצּוֹת אטָעוּן לִינָה אַף חַג הַסּוּכּוֹת טָעוּן לִינָה.Just as the festival of Passover requires remaining overnight in Jerusalem, and only on the following day may one return home, so too, the festival of Sukkot requires remaining overnight in Jerusalem before returning home.
אי הכי דמשום אקושי שבועות לחג המצות לתשלומין הוא דאתא חג הסוכות למה בא? ללמוד מחג המצות מה חג המצות טעון לינה – כלומר אין לך רשות לצאת ללכת לאהליך לילי כ״ב בניסן אלא בבקר, שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך.
אף חג הסוכות טעון לינה – ובבוקר יש לך רשות לילך.
פז״ר קש״ב – פירוש ב׳ ברכה שמברכין בו יום שמיני עצרת. וכבר פירשנהו במסכת סוכה.
מה חג המצות טעון לינה – לא שילין בירושלים כל ז׳ ימי הפסח ולאחר ימי הפסח ישכים וילך לו דבכל דוכתי דמרבינן לינה כגון לשמיני עצרת ולבכורים ולפסח שני ולכל הקרבנות בסיפרי בפרשת ראה אנכי לא מרבינן לינה אלא לילה אחד והאי קרא דמייתי בגופיה דפסח כתיב בפרשת ראה תזבח הפסח בערב וכתיב ובשלת ואכלת ופנית בבקר ומיהו לאו בבקר ממש דהוא י״ט אלא כדפי׳ בקונט׳ דטעון לינה ליל חולו של מועד דבי״ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייב ליראות בעזרה וכן חג הסוכות דטעון לינה היינו לילה אחד והאי דמשמע בפ׳ לולב וערבה (סוכה דף מז.) גבי חג דאיכא לינה כל שבעה מדלא פריך לינה כל שבעה מי איכא כדפריך גבי זמן היינו שאם לא יבא ברגל בירושלים ביום ראשון רק ביום שני או באחד מימי החג טעון לינה לילה של אחריו וכן אם בא באחד מז׳ ימי הפסח ותימה דתיפוק ליה דטעונין לינה משום שלמי שמחה דהיו כל שמונה כדתנן ההלל והשמחה שמונה בפ׳ לולב וערבה (שם דף מב:) ואפי׳ בשאר ימות השנה אם מביא קרבן טעון לינה כדתניא בסיפרי ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה כלומר כל הזבחים דומיא דפסח אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחה יין ולבונה ועצים ת״ל ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך ובפסח שני פליגי תנאי בפ׳ לולב וערבה (דף מז: ושם) ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צה: ושם) ובסיפרי מפרש טעמא דמ״ד טעון לינה דהרי הוא כעצים ולבונה וי״ל דמשכחת לה דלא מייתי קרבן ביום שבא לירושלים כגון דשלח שלמיו מאתמול דנאכלין לשני ימים ועוד בפ״ק דחגיגה (דף ח. ושם) אמר (ואכלת) ושמחת לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרינן בפ׳ אלו דברים (פסחים דף עא.) אפי׳ בכסות נקיה ויין ישן דבענין אחר לא משכחת לה שמחה שמונה כשחל י״ט הראשון להיות בשבת מאחר דבעינן זביחה בשעת שמחה וכי האי גוונא אשכחן בירושלמי פרק שני (דבכורות) דתנן וטעונין לינה א״ר (יונתן) הדא דתימא בשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן ובפ׳ דם חטאת (זבחים דף צו: ושם) משמע קצת שטעון לינה ז׳ ימי פסח שכולם חשובין כלילה אחת גבי הא דתנן ר׳ טרפון אומר אם בישל בו מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרינן בגמרא מ״ט דר׳ טרפון א״ר יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן כולם בקר אחד ואע״ג דלא קיימא הכי דפריך עלה וכי אין פגול ברגל וכי אין נותר ברגל מ״מ לענין לינה יתכן שעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא דאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת ובכורים דטעונין לינה בפ׳ לולב וערבה (סוכה דף מז.) וכל שאר הקרבנות מתרבו מדכתיב ופנית ולחג הסוכות אצטריך היקישא דאי מופנית הוה אמינא לילה אחת ואתיא היקישא לאשמועינן דאסור לצאת כל שבעת ימי הרגל שכל הרגל חשוב בקר א׳ כחג המצות וניחא נמי הא דקאמר פ׳ לולב וערבה (סוכה דף מז.) דשבעת ימי החג טעונין לינה.
עולי רגלים לא היה להם רשות לילך במוצאי יום טוב הראשון מיד אלא טעונים הם ללון בירושלם לילה של מוצאי יום טוב ראשון וי״א טעונים לינה כל החג אפילו לילה של מוצאי יום טוב האחרון שאף הוא זמן שמחה וכדתניא ביום השמיני שלח את העם יכול שאין טעון לינה תלמוד לומר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם ויום עשרים ושלשה הוא מחרת יום שמיני הא כיצד נפטרו בשמיני ולנו בלילה והשכימו למחרתו וחזרו ונפטרו והלכו להם אבל בפסח אף לדבריהם אין טעונין לינה אלא יום ראשון שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך ויש אומרים שאף בפסח טעון לינה כל שבעה ממה שאמרו בזבחים (צ״ז.) ופנית בבוקר עשאן הכתוב לכלן בקר אחד וכבר הארכנו בענין זה ברביעי של סוכה.
מה חג המצות טעון לינה וכו׳ – הקשה בתוס׳ למה לי היקישא לחג הסוכות מי גרע מעצרת ובכורים וכל שאר קרבנות שטעונין לינה דנפקא לן מדכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך ותירץ דלא אצטרך היקישא אלא לומר שיהא טעון לינה כל ז׳ דאי מהתם לא הוה צריך אלא אחת ככל הקרבנות אתא היקישא לחייבו בלינות כל החג דומיא דחג המצות שטעון לינה כל ז׳ דכולי׳ חג בוקר א׳ הוה כדתנן בפרק דם חטאת אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל פי׳ (דלא) [בלא] מריקה ושטיפה הצריכה לכלים שבשלו בהם קדשים קלים או קדשי קדשים וקס״ד בגמרא דכל הרגל ממש קאמר שאינו צריך מריקה ושטיפה בין בישול לבישול ואפי׳ מיום ליום ואמר מ״ט דר״ט דכתיב ופנית בבוקר וכו׳ הכתוב עשאן לכולן בוקר א׳ כלומר לענין לינה וה״ה לענין בישול דלא חשיב נותר ואע״ג דאקשי׳ וכי אין נותר ברגל ואין פיגול ברגל ואוקימנא דר״ט ת״ק כל יום ויום נעשה פיגול לחבירו כלומר שצריך מריקה ושטיפה בין כל יום ויום (ולא׳) [ולא אמר] ר״ט יבשל בו כל הרגל אלא שבכל היום אין צריך מריקה בין תבשיל לתבשיל שהקילו עליו חכמים מפני שטרוד בשמחת הרגל מ״מ לענין פגול ונותר הוא דפרכינן שאינן נחשבין ימי החג בקר א׳ אבל מ״מ בדרשא דקרא דכתיב ופנית לענין לינה לא פריך תלמודא כלום ומפשט פשיטא ליה שעשאן הכתוב בקר א׳ וה״נ משמע לכאורה פרק לולב וערבה דתניא התם כשם שז׳ ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה כך שמיני עצרת ואמרינן מאי ברכה זמן ופרכינן זמן כל ז׳ מי איכא ואוקי׳ ברכת המזון ותפלה ומדלא פרכינן לינה כל ז׳ מי איכא מכלל דכל ז׳ טעון לינה אבל רש״י פי׳ כאן חג המצות טעון לינה ליל חול המועד נראה מדבריו דההיא דפרק דם חטאת אידחייא לה בפרכא דפגול ונותר וההיא דמסכת סוכה משום דזימנין דאיכא לינה ז׳ כשלא הקריב קרבנותיו ולא נהירא ומ״מ קשה לתירוץ רבותי׳ בעלי התוס׳ דהל״ל הכא מה חג המצות טעון לינה כל ז׳ כיון דכל ז׳ הוא דגמרי׳ מחג המצות והאיך קיצר התלמוד עיקרו של דין ונראה לפרש דאלו הקריב קרבנו פשיטא דטעון לינה דומיא דכל הקרבנות אבל הכתוב הוסיף ברגלים חיוב לינה מדין הרגל אף על פי שאינו מקריב קרבן והיינו דכתביה לקרא בפ׳ חג המצות ולא כתביה בפ׳ קרבנות.
בד״ה מה חג כו׳ היינו שאם לא יבא ברגל בירושלים ביום ראשון רק ביום שני או כו׳ עכ״ל כצ״ל ועיין בתוס׳ פרק לולב וערבה:
בא״ד שכל הרגל חשיב בקר אחד כחג המצות כו׳ כצ״ל:
בד״ה אמרה תורה כו׳ למחרת שנת חמשים אף עצרת כו׳ כצ״ל:
בגמרא מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות וכו׳. ולענין חג השבועות לא איצטריך קרא לענין לינה לחוד דכיון דאקשיה לחג המצות לענין תשלומין ממילא דה״ה לענין לינה דהא קי״ל דאין היקש למחצה ומסתמא לכל מילי אקשינהו בין לענין לינה בין לתשלומין. ועוד דאי לאו דאשכחן תשלומין בעצרת ממילא לא הוי אצטריך לן קרא לענין לינה דהא בלא״ה חייב בלינה משום קרבן דנהי דשלמי שמחה יכול לזבוח מאתמול או לשמוח בכסות נקיה כמ״ש התוספות אפ״ה איכא עולת ראייה שצריך להביא ברגל אע״כ דעולת ראייה נמי יש לה תשלומין ונהי דאכתי לא ידעינן כמה ע״כ נקשינהו לחג המצות לתשלומין שבעה דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ועוד דלא אשכחן תשלומין חד יומא אלא שבעה ודוקא בסמוך מקשה הש״ס ואימא חד יומא כיון דדריש מה עצרת למנוייו דהיינו חד יומא. וכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש התוס׳ לחד לישנא דבסוכות גופא לא איצטריך קרא לענין לינה אלא ללינת שבעה משום דכולהו כבקר א׳ נינהו כמו חג המצות מה״ט גופא שחייב לשמוח בכולן בשלמי שמחה וא״כ בעצרת דליכא שמחה אלא חד יומא לא שייך כלל לומר דצריך לינת ז׳ ואף שהתוס׳ בפ׳ דם חטאת כתבו להדיא דמה שעשה הכתוב כולם כרגל א׳ וכבקר א׳ היינו משום דיש לה תשלומין כל ז׳ נראה מזו שכיוונו לעולת ראייה וא״כ שייך זה הטעם אפילו בשבועות אלא דלא מסתבר כלל לומר שיסבור שום תנא דעצרת טעון לינה ז׳ אע״כ דבשלמי שמחה תליא מלתא כו׳ ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה מה חג המצות וכו׳ ותימא דתיפוק ליה משום שלמי שמחה עכ״ל. וכבר כתבתי דמעולת ראייה לא קשיא להו כיון דיש לה תשלומין אם כן משכחת לה שלא הביא עולתו בראשון וא״כ הו״א שיכול ללון במוצאי י״ט הראשון חוץ לירושלים ולחזור ולבא בא׳ מימי המועד אבל בשלמי שמחה מקשו שפיר וע״ז תירצו דמשכחת שהביא שלמיו מאתמול ונהי דחייב בשמחה בשאר כל הימים אפ״ה ה״א שיכול ללון חוץ לירושלים ואזיל ואתי ביומא בכל ימי המועד קמ״ל דנהי דבכל ימי המועד רשאי לעשות כן באותו יום שלא הביא שלמים אלא שמח באותן שהביא אתמול משא״כ מוצאי י״ט הראשון צריך לינה מגזירת הכתוב וק״ל:
בא״ד ואמרינן פרק אלו דברים אפילו בכסות נקיה ויין ישן עכ״ל. ולענ״ד אין דבריהם מוכרחים בזה דהא בפרק ע״פ אמרינן להדיא דבזמן שב״ה קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים כמו שהביאו התוספת לקמן בד״ה אשה בעלה משמחה ולפ״ז צ״ל דהא דאמרינן בפרק אלו דברים משמחו בכסות נקיה אפילו בזמן הבית היינו דוקא היכא דלא אפשר בבשר שלמים אם לא שנפרש כאן ג״כ כוונת התוס׳ בזה הדרך דאפילו למאן דבעי זביחה בשעת שמחה נמי איצטריך קרא ללינה והיינו היכא דחל יום הראשון של חג בשבת דבכה״ג ודאי לא מייתי שלמים אלא משמחו בכסות נקיה אלא דהמשך לשון התוספת לא משמע כן:
מה חג המצות טעון לינה שחייב ללון בירושלים במוצאי החג, ואינו רשאי לשוב לביתו אלא למחרת החג — אף חג הסוכות טעון כמו כן לינה בירושלים טרם שוב העולים לרגל אל ביתם.
Just as the festival of Passover requires remaining overnight in Jerusalem, and only on the following day may one return home, so too, the festival of Sukkot requires remaining overnight in Jerusalem before returning home.
הכל
(2) וְהָתָם מְנָלַן דִּכְתִיב {דברים ט״ז:ז׳} וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.
The Gemara asks: And there, with regard to Passover, from where do we derive this halakha? The Gemara explains: As it is written about the Paschal offering: “And you shall roast and eat it in the place which the Lord your God shall choose; and you shall turn in the morning, and go to your tents” (Deuteronomy 16:7).
ושואלים: והתם [ושם] בחג המצות מנלן [מניין לנו] דין זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: בקרבן הפסח ״ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה׳ בו ופנית בבקר והלכת לאהליך״ (דברים טז, ז).
The Gemara asks: And there, with regard to Passover, from where do we derive this halakha? The Gemara explains: As it is written about the Paschal offering: “And you shall roast and eat it in the place which the Lord your God shall choose; and you shall turn in the morning, and go to your tents” (Deuteronomy 16:7).
הכל
(3) ות״ק וְתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן (בֶּן אֶלְעָזָר) תַּשְׁלוּמִין לַעֲצֶרֶת מְנָא לְהוּ.
The Gemara asks: And the first tanna of the baraita and Rabbi Shimon, who learn from the verse: “On the festival of Passover, and on the festival of Shavuot, and on the festival of Sukkot” (Deuteronomy 16:16), that one transgresses the prohibition against delaying only after three Festivals have passed, from where do they derive the halakha that the Shavuot offering has redress for seven days?
ותנא קמא ור׳ שמעון – דמפקי ליה להאי קרא בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכת לדרשא אחרינא כדפרשינן טעמייהו, תשלומין לעצרת כל שבעה מנא להו? ואמרינן נפקא להו מהא דתני רבה בר׳ שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש – כדכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים. וכתיב לא יום אחד תאכלון ולא יומים, {ולא} חמשה ימים, ולא עשרה ימים, עד חודש ימים. וכתיב החדש הזה, ודרשינן כזה ראה וקדש כלומר קדש אותו היום. וכר׳ אלעזר דאמר (בבלי ר״ה י׳:) כתיב {בראשון}1 באחד לחדש. מדאכתי יום אחד על וכול׳. הנה מניתה החדש ימים וקדשתה יום אחד. וכן אמרה תורה מנה שבעה שבועות וקדש עצרת כשם שאתה מונה לעצרת שבועות כך קדש לה שבוע לתשלומין, שיהיו ימים הללו חשובין כימות2 החג להקריב קרבן על עצרת. אם לא הקריבו ביום טוב יקריבנו באלו הימים. ואף על גב דכתיב תספרו3 חמשים יום הנה גם לעצרת מונין ימים.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״בראשון״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״כמות״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בפסוק. בכ״י וטיקן 126 (בין השיטין): ״תספור״.
ות״ק ורבי שמעון – דדרשי ליה האי קרא לבל תאחר דאילו ר׳ אלעזר בר׳ שמעון לא קשיא מידי דאיהו יליף בל תאחר מחג הסוכות לחודיה אייתר ליה חג המצות וחג השבועו׳ להקישא לתשלומין.
בגמרא ות״ק ור״ש תשלומין לעצרת מנ״ל. הא דלא מקשה ג״כ לינה בחג הסוכות מנא להו נראה לי משום דבלא״ה תליא בפלוגתא דבפ׳ לולב וערבה אשכחן תנא דאפילו שמיני עצרת ופסח שני טעונין לינה וא״כ כ״ש סוכות ושבועות ואפילו להאי לישנא דכתבו תוס׳ דסוכות טעון לינה שבעה מהיקשא דחג המצות אפ״ה צ״ל דלהנך תנאי דאפילו שמיני עצרת טעון לינה ע״כ לית להו האי הקישא דאי מחג המצות ז׳ אשכחן שמנה לא אשכחן אע״כ דהני תנאי סברי דלינה גילוי מלתא בעלמא הוא וכן הא דכולהו ימי הרגל בקר א׳ נינהו נמי גילוי מלתא בעלמא הוא כיון דאשכחן הכי בחג המצות ז׳ ממילא ידעינן דה״ה לסוכות שמנה ולא איצטריך הקישא מש״ה פריך דוקא מתשלומי עצרת דכ״ע אית להו:
ועוד נראה ליישב לפמ״ש לעיל דלשיטת רבי׳ חננאל לא הוי מקשה הכא מידי לת״ק תשלומי עצרת מנ״ל דאיכא למימר דלדידהו נמי חג המצות מייתר ומוקי לה לתשלומין אע״כ דאפ״ה מקשה הש״ס שפיר דאכתי איצטריך לת״ק חג המצות וללמד על חג הסוכות דבעי לינה ואכתי תשלומין לעצרת מנ״ל. ועפ״ז יש ליישב שיטת הרמב״ם והסמ״ג דאע״ג שפסקו כת״ק לענין בל תאחר וע״כ היינו מדרשא דחג המצות ואפ״ה כתבו בו תשלומין לעצרת ילפינן מהקישא דחג המצות ולמאי דפרישית א״ש דסברי כגרסת ר״ח וא״כ איכא למימר דלת״ק נמי אצ״ל חג המצות לבל תאחר שבו פתח הכתוב תחלה אע״כ לתשלומי עצרת אתי ונהי דהש״ס מקשה הכא לת״ק מנ״ל היינו לסוגיא דשמעתין דאכתי אצטריך חג המצות לענין לינה דחג הסוכות משא״כ הרמב״ם וסמ״ג סברי כהני תנאי דלולב וערבה דאפילו פסח שני ושמיני עצרת טעונין לינה וממילא אייתר חג המצות לתשלומי עצרת כנ״ל נכון ודו״ק:
ושואלים: ותנא קמא, ור׳ שמעון הלומדים מן הפסוק ״בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות״ (דברים טז, טז), כי אינו עובר ב״בל תאחר״ אלא לאחר שעברו שלושה רגלים (כל אחד כשיטתו), אם כן דין תשלומין לעצרת מנא להו [מניין להם]?
The Gemara asks: And the first tanna of the baraita and Rabbi Shimon, who learn from the verse: “On the festival of Passover, and on the festival of Shavuot, and on the festival of Sukkot” (Deuteronomy 16:16), that one transgresses the prohibition against delaying only after three Festivals have passed, from where do they derive the halakha that the Shavuot offering has redress for seven days?
הכל
(4) נָפְקָא לְהוּ מִדְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אָמְרָה תּוֹרָה במְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת מָה חֹדֶשׁ לִמְנוּיָו אַף עֲצֶרֶת לִמְנוּיָו.
The Gemara answers: They derive it from that which Rabba bar Shmuel taught, as Rabba bar Shmuel taught: The Torah states to count the days, as it is stated: “A month of days” (Numbers 11:20), and then sanctify a new month with offerings. And the Torah also said to count the days from Passover, as it is stated: “You shall count fifty days” (Leviticus 23:16), and then sanctify the festival of Shavuot with offerings. Just as the new month is sanctified for the unit of time by which it is counted, i.e., for one day, so too, Shavuot is sanctified for the unit of time by which it is counted, i.e., for one full week, as it is stated: “Seven complete weeks shall there be” (Leviticus 23:15).
אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת – כי האי גוונא אמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (דף סה: ושם) גבי ביתוסים שהיו אומרים עצרת לאחר השבת ויליף לה ר׳ יהושע מהא דאמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש שסמוך לביאתו ניכר אף עצרת שסמוך לביאתו ניכר כלומר לביאת חשבונו ניכר מאימתי התחיל למנות דהיינו מתשעה ועשרים יום משעת מולד הלבנה אף עצרת סמוך למנין החמשים ניכר להם יום קבוע שיתחילו למנות בו דהיינו ביום ששה עשר בחדש ממחרת י״ט הראשון שאם ממתינין עד אחר השבת בראשית אין שם היכר יום קבוע דפעמים שמתחילין למנות בי״ו פעמים בי״ז פעמים בי״ח פעמים בי״ט כמו שפי׳ שם בקונטרס ור״ת מפרש מה חדש שסמוך לביאתו של חדש ניכר מתי יהיה ראש חדש דמיד דמכסי סיהרא ידעי כולי עלמא שיהיה נולד ולמחר יקדשו ב״ד החדש אף עצרת צריך שיהא ניכר וידוע לעולם זמן קידוש סמוך לביאתו דהיינו אם מתחילין למנות בששה עשר בניסן שיתנו עיניהן כמה הלבנה גדולה בחמשה לחדש וכשראוה בסיון באותה שיעור ידעו שלמחר יתקדש עצרת ופריך התם במנחות (דף סו.) דלמא בי״ט אחרון קאי ויתנו עיניהם בשנים עשר בסיון וה״ר משולם גריס הכא והתם מנה שנים וקדש יובל משום דמנה ימים וקדש חדש נפקא לן בפ״ק דמגילה (דף ה.) מדכתיב עד חדש ימים ימים אתה מונה לחדשים ולא שעות והוא מדרש חכמים ז״ל ולא שייך למימר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודין כי ההוא דתני בתר הכי אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת דבהדיא כתיב וכן ספירת יובל כתיב בהדיא וסמוך לביאתו התחלת חשבונו ניכר שלעולם מתחילים למנות למחרת שנת חמשים אף עצרת סמוך לביאת התחלת חשבונו יהא ניכר שלעולם מתחילים למנות למחרת יום קבוע שזה יהיה למחרת י״ט ראשון ולא ישתנה לעולם וקשיא דמצינו לקמן בפירקין (ר״ה טז.) אמרה תורה נסכו מים לפני בחג אע״פ שאין הצדוקים מודים בו שרגמוהו באתרוגיהם ולא מסתברא לחלק משום דהתם קאמר מפני מה אמרה תורה ועוד אשכחן (לקמן דף ז.) דדרשינן עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא מתרומה חדשה ואין צדוקים מודים בו שהיו אומרים משל יחיד הם מביאים כדתניא פ״ק דמגילת תענית והתם במנחות מייתי לה מ״מ יש סעד לדבריו דלאפוקי מדבריהם של ביתוסים היה רבי יהושע מביא דרשה זו ואי לא מודו בה מה תשובה היא זו אבל אין למחוק בשביל כן ספרים ועוד נראה דהכי יליף עצרת למנוייו מחדש דאשכחן לקמן בפירקין (ר״ה י:) מדיום אחד בחדש חשוב חדש שלשים יום בשנה חשובים שנה וחדש למנוייו כשנה למנוייה ועוד דאי מיובל יליף כי פריך ואימא עצרת חד יומא מאי קא משני אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן יובל נמי מנינן שנים ושמיטין ואפ״ה הוי למנוייו של שנים דהוא מנין מועט והכי נמי עצרת נימא חד יומא דתפשת מועט תפשת אבל אי יליף מחדש ניחא דהא ליכא לאקשויי נילף מיובל דהא קרבן מקרבן יליף שמקדשין חדש למנוייו להבאת קרבנותיו כדפירש בקונטרס וכי תימא אכתי תפשת מועט תפשת חד יומא כיון דמחדש ילפינן אמרינן עצרת לכל מנוייה עוד י״ל מה חדש סמוך לביאתו ניכר שעה ע״י חשבון השוה מתי יבא שלעולם כשעברו שלשים יום מר״ח מקדשין חדש אף עצרת סמוך לביאתו ניכר ע״י חשבון השוה יש להכיר מתי יבא עצרת שלעולם לאחר חמשים עצרת ולדברי הצדוקים אינה ניכרת שלפעמים יש יותר.
ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] הדבר מדתני [ממה ששנה] רבה בר שמואל. דתני [ששנה] רבה בר שמואל: אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש (כפי שנאמר: ״חודש ימים״. במדבר יא, כ), וכן מנה ימים וקדש עצרת שהרי העצרת (שבועות) נקבעת על פי מספר הימים לאחר הפסח (שנאמר: ״תספרו חמישים יום״. ויקרא כג, טז). ונלמד מכאן: מה חדש למנויו, כלומר, קרבן ראש החודש מובא באחד מן הימים שמונים בהם את החודש, אף עצרת למנויו, שיש יום מיוחד להקרבת קרבנות החג.
The Gemara answers: They derive it from that which Rabba bar Shmuel taught, as Rabba bar Shmuel taught: The Torah states to count the days, as it is stated: “A month of days” (Numbers 11:20), and then sanctify a new month with offerings. And the Torah also said to count the days from Passover, as it is stated: “You shall count fifty days” (Leviticus 23:16), and then sanctify the festival of Shavuot with offerings. Just as the new month is sanctified for the unit of time by which it is counted, i.e., for one day, so too, Shavuot is sanctified for the unit of time by which it is counted, i.e., for one full week, as it is stated: “Seven complete weeks shall there be” (Leviticus 23:15).
הכל
(5) אֵימָא עֲצֶרֶת חַד יוֹמָא אָמַר רָבָא אַטּוּ עֲצֶרֶת יוֹמֵי מָנִינַן שָׁבוּעֵי לָא מָנִינַן וְהָאָמַר מָר גמִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שָׁבוּעֵי וְעוֹד חַג שָׁבוּעוֹת כְּתִיב.
The Gemara asks: But if so, say that the Shavuot offering may be redressed for only one day, as Shavuot is determined by a count of fifty days from Passover. How, then, is it known that the Shavuot offering has seven days for redress? Rava said: Is that to say that we count only days until Shavuot, but we do not also count weeks? But didn’t the Master say: It is a mitzva to count fifty days, and it is also a mitzva to count seven weeks, which teaches that the Festival peace-offering brought on Shavuot may be sacrificed for an entire week. And further, it is written in the verse: “The festival of weeks [shavuot],” which teaches that it is a Festival that is established through a count of weeks.
האמר אביי מצוה למימיני יומי מצוה למימני שבועי. ועוד חג שבועות כתיב – והני תשלומין דעצרת פירושו בפרק אין דורשין בעריות.
הא דאמר רבא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן. קשיא לי מכל מקום נימא תפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת, וכדאמרינן לעיל בסמוך (ראש השנה ד:). ויש לומר דהיינו ועוד חג השבועות כתיב דקאמר.
לענין ספירת העומר כשם שמצוה למנות את הימים כך מצוה למנות את השבועות מאחר שהגיע זמן שבוע כמו שיתבאר במקומו:
אטו עצרת יומי מנינן וכו׳ – וא״ת נהי דשבועי נמי מנינן מ״מ לימא תפשת מרובה לא תפשת וי״ל דהיינו דאמרי׳ ועוד חג שבועות כתיב והוה חדא ועוד דבתרא עיקר מניינא ומיניה גמרינן לתשלומין.
אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן – וא״ת אכתי נימא תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת כדאמרינן לעיל בסמוך, וי״ל דהיינו דקאמר ועוד חג השבועות כתיב. ול״נ כי אמרינן דתפסת מרובה לא תפסת היכא דאי מדמית ליה למרובה ליכא לדמויי למעט כלל אבל הכא לתרוויהו נמי דעיקר עצרת חד יומא ותשלומין דידיה ז׳:
ושואלים: אם כן אימא [אמור] שתהיה עצרת רק חד יומא [יום אחד] ומהיכן למד אתה שיש שבוע שלם להקרבה? אמר רבא: אטו [וכי] בעצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן [ימים אנו מונים, אולם שבועות אין אנו מונים]? והאמר מר [והרי אמר החכם]: מצוה למימני יומי [למנות ימים] חמשים יום, ומצוה למימני שבועי [למנות שבועות] שבעה שבועות, וההיקש מלמדנו איפוא שיש שבוע שלם לקרבנות החג. ועוד: הלא ״חג שבועות״ כתיב [נאמר], משמע: חג שנקבע על ידי מנין שבועות.
The Gemara asks: But if so, say that the Shavuot offering may be redressed for only one day, as Shavuot is determined by a count of fifty days from Passover. How, then, is it known that the Shavuot offering has seven days for redress? Rava said: Is that to say that we count only days until Shavuot, but we do not also count weeks? But didn’t the Master say: It is a mitzva to count fifty days, and it is also a mitzva to count seven weeks, which teaches that the Festival peace-offering brought on Shavuot may be sacrificed for an entire week. And further, it is written in the verse: “The festival of weeks [shavuot],” which teaches that it is a Festival that is established through a count of weeks.
הכל
(6) וּפֶסַח בַּר מִיקְרַב בִּרְגָלִים הוּא דפֶּסַח זִימְנָא קְבִיעָא לֵיהּ אִי אַקְרְבֵיהּ אַקְרְבֵיהּ וְאִי לָא אַקְרְבֵיהּ אִידְּחִי לֵיהּ.
§ It was taught in the baraita that one becomes liable for transgressing the prohibition against delaying if he delays bringing the Paschal lamb. The Gemara expresses its astonishment about this ruling: But is the Paschal lamb fit to be sacrificed on the other Festivals? The Paschal lamb has a fixed time to be brought, on the fourteenth of Nisan; if one sacrificed it then, he has sacrificed it, but if he did not sacrifice it then, it is excluded forever from any use.
ואקשינן: ופסח בר מקרב ברגלים הוא – דקתני בברייתא בכור מעשר, ופסח, לקט, שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג׳ רגלים עובר בבל תאחר. והלא אין זמן הפסח אלא בי״ד בניסן בלבד, ואם עבר זמנו אסור לשוחטו לשום פסח בשאר ימות השנה שכבר נדחה.
ופריק רב חסדא פסוק ניסביה – כלומר חותך זכרו מגו הבריתא.
ופסח בר מיקרב ברגלים הוא – דקאמר ליה תנא לעיל בבל תאחר דשלש רגלים והרי אינו יכול להקריבו אלא בי״ד בניסן.
א בין הדברים שמנתה הברייתא כאלו שעוברים עליהם ב״בל תאחר״ נמנה גם הפסח, ועל כן תוהים: וכי הפסח בר מיקרב [ראוי להקרבה] ברגלים הוא? והלא פסח זימנא קביעא ליה [זמן קבוע יש לו], בארבעה עשר בניסן, אי אקרביה [אם הקריבו] — אקרביה [הקריבו], ואי לא אקרביה [ואם לא הקריבו] — אידחי ליה [נדחה לו]!
§ It was taught in the baraita that one becomes liable for transgressing the prohibition against delaying if he delays bringing the Paschal lamb. The Gemara expresses its astonishment about this ruling: But is the Paschal lamb fit to be sacrificed on the other Festivals? The Paschal lamb has a fixed time to be brought, on the fourteenth of Nisan; if one sacrificed it then, he has sacrificed it, but if he did not sacrifice it then, it is excluded forever from any use.
הכל
(7) אָמַר רַב חִסְדָּא פֶּסַח כְּדִי נַסְבֵהּ.
Rav Ḥisda said: The Paschal lamb is cited here for no reason [kedi]; that is to say, the prohibition against delaying is not relevant to the Paschal lamb, and the latter was mentioned in the baraita only because firstborn offerings, animal tithes, and the Paschal lamb are often grouped together.
ערך כדי
כדי – א(ראש השנה ה.) א״ר חסדא פסח כדי נסבא פי׳ שטפא בעלמא הוא בפי׳ ר״ח כתיב ופריק רב חסדא פיסוק ניביה כלומר חתוך זכרו מזו הברייתא (בבא מציעא כז:) תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבא כלומר גררה הזכירה משנתינו מסימנין ולאו דווקא הן. (סנהדרין כט) הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אנשי (בכורות ח) אמר ליה אימא לי מילי דכדי אמר להו הוה לן כודנתא ואולידא והוה תלי לה פיתקא וכתי׳ בה דמסיק בה אבא מאה אלפא זוזי וכודנתא מי ילדה הי ניהו מיני דכדי (א״ב דבדאי כתיב בנוסחאות דידן).
א. [אומזונסט.]
אמר רב חסדא: פסח כדי נסבה [לריק הביאו], שהפסח אכן אינו שייך לענין ״בל תאחר״ ובברייתא הוכנס רק משום שגרת הלשון המצויה ״בכור, מעשר ופסח״.
Rav Ḥisda said: The Paschal lamb is cited here for no reason [kedi]; that is to say, the prohibition against delaying is not relevant to the Paschal lamb, and the latter was mentioned in the baraita only because firstborn offerings, animal tithes, and the Paschal lamb are often grouped together.
הכל
(8) רַב שֵׁשֶׁת אָמַר מַאי פֶּסַח שַׁלְמֵי פֶסַח.
Rav Sheshet said a different explanation: What is meant here by a Paschal lamb? It is the peace-offering that is brought in place of a Paschal lamb. If a lamb that had been set aside to be sacrificed as a Paschal offering was lost, and its owner took another lamb and sacrificed that as his Paschal lamb, and afterward the first animal was found, it must now be brought as a peace-offering. This offering is subject to all the halakhot of the prohibition against delaying.
שלמי פסח – בשלא קרב בזמנו שאבד ונתכפר באחר הוא נעשה שלמים כדנפקא לה בפסחים (דף צז:) ואותן שלמים אם אחרן ג׳ רגלים עובר.
שלמי פסח – שאבד ונתכפר באחר ואח״כ נמצא הראשון דקרב שלמים ואותן שלמים אם עבר שלשה רגלים עובר ובפרק כל הפסולין (זבחים דף לו.) דמרבה שלמי נזיר ושלמי פסח שנאכלים ליום ולילה פירש שם בקונט׳ חגיגת י״ד ולא יתכן דחגיגת י״ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד (כדתניא) בפסחים פרק אלו דברים (פסחים סט: ושם) ואע״ג דלבן תימא משמע התם (דף ע.) דנאכלת ליום ולילה איהו יליף מדאיתקש לפסח דדריש זבח חג זו חגיגה הפסח כמשמעו ובפ׳ כל הפסולים יליף לה מדכתיב תודת שלמיו לכך נראה דבמותר הפסח איירי התם כדפירש בקונטרס האי דהכא וניחא השתא הא דאמר בפסחים פרק האשה (דף פט. ושם) וניתי משום מותר הפסח דמותר הפסח נאכל ליום ולילה היינו מדכתיב תודת שלמיו ומיהו התם פ״ק דזבחים (דף ט. ושם) נמי דרשינן אם כשב להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים הנהו שלמים הבאים מחמת פסח לא יתכן לפרש אלא בחגיגת י״ד דכל ענייני מותר הפסח דריש התם מתלתא קראי חד לעברה שנתו וזמנו וחד לעברה שנתו ולא זמנו וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו ומיהו ההוא נמי יש ליישב דאיירי במותר הפסח שדרך התנאים שמסמיכין אחד קרא אע״ג דנפקי מתרי קראי כדאשכחן בפרק אלו מציאות (ב״מ דף ל) גבי והתעלמת מהם דדריש מיניה כהן והוא בבית הקברות זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו אע״ג דנפקי מתרי קראי דלא אתי קרא אלא לחד כדמסיק התם וכן פ״ק דחגיגה (דף ד.) רגלים פרט לבעלי קבין והאי קרא גופיה דאם כשב דרשינן ליה בפרק מי שהיה טמא (פסחים צו: ושם) לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים ומוקי לה בנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה וקרא אסמכתא בעלמא דפשיטא היא ולא צריכא קרא.
רב ששת אמר הסבר אחר: מאי [מה] פירוש ״פסח״ כאן — שלמי פסח. שאם אבד הכבש שהופרש לקרבן הפסח, והפריש בעליו כבש אחר והקריבו כפסח, ואחרי כן נמצא הראשון, הרי הוא כשלמים לכל דיניו.
Rav Sheshet said a different explanation: What is meant here by a Paschal lamb? It is the peace-offering that is brought in place of a Paschal lamb. If a lamb that had been set aside to be sacrificed as a Paschal offering was lost, and its owner took another lamb and sacrificed that as his Paschal lamb, and afterward the first animal was found, it must now be brought as a peace-offering. This offering is subject to all the halakhot of the prohibition against delaying.
הכל
(9) אִי הָכִי הַיְינוּ שְׁלָמִים תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח וּתְנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת עַצְמָן סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּמֵחֲמַת פֶּסַח קָאָתוּ
The Gemara asks: If so, this is the same as the peace-offerings listed earlier, and it is still redundant. The Gemara answers: The baraita taught the halakha with regard to peace-offerings brought in place of a Paschal lamb, and it also taught the halakha with regard to peace-offerings brought independently. The reason for this repetition is that it might enter your mind to say: Since the peace-offerings are brought in place of a Paschal lamb,
ושואלים: אי הכי [אם כך] — היינו [הרי זה] מה שכבר נאמר שם שלמים ואין איפוא כל חידוש בדבר! ומשיבים: תנא [שנה] שלמים הבאין מחמת פסח, ותנא [ושנה] שלמים הבאין מחמת עצמן. וטעם ההכפלה, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ושלמים אלה מחמת פסח קאתו [הם באים],
The Gemara asks: If so, this is the same as the peace-offerings listed earlier, and it is still redundant. The Gemara answers: The baraita taught the halakha with regard to peace-offerings brought in place of a Paschal lamb, and it also taught the halakha with regard to peace-offerings brought independently. The reason for this repetition is that it might enter your mind to say: Since the peace-offerings are brought in place of a Paschal lamb,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.